רקע קצר ומכבד על מנהגי הזיכרון. אין באמור פסק הלכה; בשאלות מעשיות יש לפנות לרב.
מקור המנהג בפסוק ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם״ (משלי כ׳, כ״ז). האור הדולק מסמל את הנשמה שממשיכה להאיר, ואת הקשר שאינו נפסק בין החיים לנפטריהם.
נהוג להדליק נר נשמה ביום הפטירה, בימי השבעה והשלושים, ביארצייט ובמועדים שבהם אומרים יזכור. יש הנוהגים להדליק גם בערב ראש השנה.
יארצייט (״שנת זמן״ ביידיש) הוא יום השנה לפטירה לפי התאריך העברי. היום מתחיל בשקיעה שלפניו, ולכן הנר מודלק כבר בערב.
ביום זה נהוג לומר קדיש, לעלות לתורה, להרבות בצדקה וללמוד משניות לעילוי הנשמה. רבים עולים לקבר ומניחים אבן קטנה על המצבה.
השבעה הם שבעת ימי האבלות הראשונים, שבהם האבלים יושבים בבית ומקבלים מנחמים. נר דולק ברציפות כל התקופה.
השלושים חותמים את תקופת האבלות המרכזית. ביום השלושים נהוג לערוך אזכרה ליד הקבר, לומר תהילים ולהזכיר את שם הנפטר בציבור.
האזכרה היא מפגש זיכרון משפחתי, בדרך כלל ליד הקבר או בבית הכנסת. נאמרים בה פרקי תהילים, קדיש יתום ותפילת ״אל מלא רחמים״.
תפילת יזכור נאמרת בבית הכנסת ביום הכיפורים, בשמיני עצרת, באחרון של פסח ובשבועות. נהוג להדליק נר נשמה מערב החג.
המבקרים בקבר מניחים אבן קטנה על המצבה. יש שהסבירו שהאבן מסמנת שהמקום נפקד ולא נשכח, ויש שקישרו זאת לציוני הקבורה הקדומים שנעשו מאבנים.
בניגוד למקובל בתרבויות אחרות, אין מניחים פרחים על קברים יהודיים בישראל. אנו מניחים אבן זיכרון בכל הדלקה, ללא עלות.